האח הגדול לובש פראדה

אחים ואחיות,

ברוכים וברוכות הבאים לעוד מהדורה של הניוזלטר.

אם במייל הטקסט מופיע כשהוא קצת מע98#fkבל, נסו ללחוץ על הלינק הזה.

אם תרצו לשתף חבר או חברה בניוזלטר, זה קל, ואני מכיר פייה שזה יצמיח לה כנפיים (ט.ל.ח).

מציע שנתחיל מיד, כי בשביל זה התכנסנו.

כבר כמעט שנה וחצי שאני כאן בסאבסטק עם נדב לווריד, ואני תמיד שמח להמליץ על עוד סאבסטקים טובים בעברית שמשיקים לעולמות התוכן שלי.

היום אנחנו עם Touch Grass של עלמה הרצוג ויער בנבנשתי. ״לגעת בדשא״ היא כמובן הפעולה המומלצת למי שחי יותר מדי שעות ביום מול מסך, מנותק מגע עם העולם האמיתי, הטבע, וצריך פעילות מקרקעת. זה גם השם של הניוזלטר, שמסקר בהמון אהבה וידע את כל הטרנדים האחרונים ברשת – האירוניה בבחירת השם ידועה וברורה – וכשאני קורא אותו, אני משלה את עצמי לחשוב שהנה, עכשיו אני מבין את התרבות הדיגיטלית של דור ה-Z (תחושות שווא לא מקבלות מספיק קרדיט, אם שואלים אותי).

בכל מקרה, לפני שבוע התפרסם שם טור סופר-מרתק על טרנד שבו משפיעניות מעלות לאינסטגרם צילומים שנלכדו במצלמות מעקב: במעלית, באינטרקום בכניסה לבניין, ברחוב. הצילומים עצמם פחות מעניינים בעיני מהתזה שעולה מהטור, והתיזה היא ש״שיק המעקב״ מנסה להפוך את הכמות הגדולה של מכשירים שעוקבים אחרינו במרחב הפרטי והציבורי – לעניין מגניב.

כשהמודלים העסקיים של ענקיות הטק מתבססים על קציר של כל דאטה אפשרי עלינו, כדי למסור אותו הלאה למפרסמים, נדמה שכבר אין מי שמרים את דגל הפרטיות, כאילו שהדיון בעניין הוא עיסוק בלעדי של בומרים בדיפ סטייט של האיחוד האירופאי.

הכניסה של הבינה המלאכותית מאיצה מאוד גם את התהליך הזה. עכשיו המידע נאסף לא רק בשביל פילוח מיקרוסקופי למפרסמים. עכשיו הוא נאסף כדי להאכיל את מנועי הבינה הרעבים שצריכים עוד ועוד ועוד דאטה כדי ללמוד את הדפוסים שלנו ולהשתפר. הפעולות שאנחנו עושים, מאלה הכי טריוויאליות ועד המורכבות, מתועדות, נאספות, נארזות ונשלחות אל מרכזי המידע של חברות הבינה. וכדי לאסוף אותן, עוד ועוד אמצעי מעקב מתווספים. מיקרופונים, מצלמות, תיעוד של ההתנהגות שלנו מול ועם המסך... הכל.

הנה סתם סיפור מקרי שהתפוצץ לאחרונה כדי להמחיש את הנקודה. המדיסון סקוור גרדן, אולם הספורט וההופעות המפורסם בניו יורק, סורק את הפנים של כל מי שנכנס בשעריו. הטכנולוגיה שימשה אותו כבר כדי לחסום כניסה לעורכי דין ממשרדים שתובעים אותו. אבל זה רק קצה הקרחון: לאחר שקבוצת האקרים הדליפה מידע מהמערכות שלו, חשף החודש מגזין Wired שהאולם החזיק מסד נתונים שמדרג ידוענים ב״ציון סיכון״, ומתייג חלק מהם לפי גזע, מגדר ונטייה מינית. MSG טוענים שהמסגור מסולף – לדבריהם שדה הנטייה המינית נועד להזמנות לאירועי גאווה ולשיווק, ולא לדירוג סיכון. כך, במקום להתנצל על השימוש הפסול במידע, הם תבעו את Wired על הוצאת דיבה.

המגזין, בתגובה, מאפשר לכולם לקרוא את הכתבות שלו בנושא, כשהוא מחריג אותן מחומת התשלום.

המטאפורה המפחידה של המטריקס כבר מוכחת כנכונה, עם שינוי קל: בני האדם הם לא הסוללות האנרגטיות של המכונות. הם יצרני הדאטה עבורן. הפעולות היומיומיות שלנו הן המידע שמוזן אליהן כדי לשפר אותן. אגב, כבר ב-2019 תיארה החוקר שושנה זובוף את ״קפיטליזם המעקב״ כמנגנון שתובע באופן חד-צדדי את החוויה האנושית כחומר גלם חינמי, שמוזן אל מה שהיא כינתה ״בינת מכונה״ (machine intelligence).

הפער ביחס לפרטיות בין המאה ה-20 למאה ה-21 הוא דרמטי. אני זוכר את המם הזה שמדגים את הרעיון מעולה – במאה העשרים חששנו שאולי ״האויב מאזין״, ש״האח הגדול״ בולש אחרינו. במאה העשרים ואחת אנחנו מוקפים באמצעי ניטור, מעקב, ריגול, כחלק מהזמזום הטורדני הזה שנקרא ״החיים״.

הטור של Touch Grass, שדיבר על טרנד שהופך את אובדן הפרטיות לקטע מגניב, הזכיר לי שלרגע אחד, בשנות ה-90, מצלמות במעגל סגור שהוצבו ברחוב היו נושא שלא מעט מוזיקאים בחרו להתייחס אליו במוזיקה שלהם, כדי להזהיר מפני הפיכתה של המדינה למדינת משטרה שעוקבת אחרי אזרחיה.

המצלמות החלו להיות מוצבות ברחובות כדי להרתיע פושעים. בבריטניה, שבה היו כ-100 מערכות CCTV ב-1990, הפך המעקב לתעשייה: בשנים 1996–1998 הוקצו כשלושה רבעים מתקציב מניעת הפשיעה של משרד הפנים למצלמות. פחות משני עשורים אחר כך כבר היו שם יותר מארבעה מיליון מצלמות.

האלבום שהתעסק בנושא בצורה הכי מובהקת היה 15 Levels of Magnification של אמנית האלקטרוניקה ריז מאסלן (שמקליטה תחת השם Neotropic). הנושא של מעקב ופרטיות היה נוכח מאוד גם בשירים של אמנים מרכזיים יותר, כמו Spying Glass של מאסיב אטאק (מתוך ״פרוטקשן״), Fitter Happier מתוך OK Computer של רדיוהד, ובשירים של רייג׳ אגיינסט דה מאשין, מוס דף ו-Dead Prez. בקולנוע אפשר להזכיר את האפוס הפרנואידי ״Enemy of the State״ עם וויל סמית וכמובן את ״המופע של טרומן״ עם ג׳ים קארי, שניהם יצאו ב-1998.

כמעט שלושה עשורים מאז שהאלבום של ריז מאסלן הזהיר מפני מצלמות ה-CCTV והמעקב שהן מאפשרות במרחב הציבורי, כבר יש דוגמאות מוחשיות ודיסטופיות למה הטכנולוגיה הזו מאפשרת. אוכלוסיות שלמות מנוטרות היום בידי מערכות כאלה, כשטכנולוגיית AI הופכת את כמות הדאטה העצומה למנגנון שליטה שחוזה ומכתיב התנהגות. אחד החששות הגדולים של התקופה הזו הוא שזה המודל שאליו מכוונים ברוני עמק הסיליקון ושליטים, אהמ, פוסט-דמוקרטיים, כמו טראמפ ואחרים.

מאסלן חשבה פעם שאפשר לחמוק מהמצלמה אם יודעים לאן ללכת. היום כבר אין לאן. אז אם משפיעני ומשפיעניות הרשת רוצים באמת לעשות משהו עם הכוח שלהם, אולי כדאי פחות פוזות מול המצלמה במעגל סגור – ויותר תשומת לב למי שמפעיל אותה.

זהו להפעם. תודה שקראתם/ן עד כאן.
המדורים האהובים ״המלצה״ ו״קידום עצמי״ ישובו במהדורה הבאה. בלי נדר.

הפלייליסט של נדב לווריד נמצא כאן.

כל גיליון דורש כמה שעות של כתיבה, קריאה, האזנה וחיבור נקודות. תמיכה כזו מאפשרת לי להמשיך להשקיע בתהליך הזה באופן עקבי ועצמאי.

לתמיכה בניוזלטר ☕