הלו, זה רדיו?

הי ושלום -

כן, זו מהדורת אמצע שבוע לא מתוכננת!

השבוע נארח את לורד. לא מאמינים? הנה, יש אפילו תמונה.
בכל מקרה, אם המייל לא נפתח, השתמשו בלינק המיוחד כאן.
אם שערי שמיים לא נפתחים, השתמשו בכפתור השיתוף של הפוסט. זכרו - שיתוף הוא כישוף!

שנתחיל?

אחת התלונות שחוזרות ועולות נגד האזנה למוזיקה בעידן הסטרימינג היא הניתוק בין מוזיקה לקונטקסט שלה. כשהשירים זורמים אחד אחרי השני ללא מגע יד אדם, אנחנו מקבלים רק את השמע. יכולים ליהנות מהשיר, אבל לא נדע מי שר אותו, למה הוא נכתב, באילו נסיבות הוא נכתב והוקלט.

הניתוק הזה פוגע ביכולת של האמנים לייצר קשר משמעותי יותר עם הקהל שלהם ופוגע ביכולת של הקהל להפיק חוויה משמעותית ועמוקה יותר מהאינטראקציה עם השיר.

ב״עולם הישן״ הקונטקסט הזה היה עובר מהיוצרים לקהל באמצעות המוצר הפיזי (עטיפות התקליטים) או באמצעות ״שומרי סף״, כמו מבקרי מוזיקה, שדרני רדיו או מוכרים בחנויות תקליטים. במקרה הזה חשוב לציין ששכבת המתווכים לא היתה סתם צינור להעברת אינפורמציה, אלא הרבה פעמים היתה המקום שבו מתהווה הפרשנות והמשמעות.

ספוטיפיי מנסה להציע פתרון. לפני ארבעה חודשים השיקה את SongDNA שאמור לספק לנו שפע של אינפורמציה על היוצרים של השיר, הקשרים ביניהם, וגם, בעקבות הרכישה של Whosampled, לספר לנו אם השיר מבוסס על משהו ישן יותר.

חודש לפני כן החברה השיקה פיצ׳ר נוסף שאמור לסייע למשתמשים באותה נקודה – ״About the Song״ – כרטיסיה של אינפורמציה שמספרת לנו על השיר, על הקונטקסט והסיפורים שמאחורי השיר. נשמע מושלם, לא?

תלוי את מי שואלים. נניח ששאלנו את לורד. הזמרת הניו זילנדית שהתפרסמה בגיל 16, הפכה לפרק מפורסם בסאות׳ פארק, ומאז מתבגרת לתוך קריירה של זמרת מצליחה - לפעמים יותר, לפעמים פחות. אז לורד סבורה שהפיצ׳ר הזה לא מוצלח במיוחד.

הסיפור הוא כזה – ספוטיפיי משתמשת בטכנולוגית AI כדי להביא את הסיפורים שמאחורי השיר. ו-AI, כמו שלמדנו על בשרנו יותר מדי פעמים ״עשוי לטעות לפעמים״. ספוטיפיי סיפקה תיאור שג׳ונרט על ידי AI על השיר Current Affairs שכלל את ההתייחסות הבאה: ״בסיבוב ההופעות הבינלאומי שלה, לורד הפכה את השיר ׳קארנט אפיירס׳ למופע פרפורמנס מלא, בזמן שהיא התפשטה ונשארה בתחתונים ורקדן/נית שפך/ה על הבטן שלה מים, כך שהשיר הופך לסצינת מקלחת שעליה היא מדברת על הבמה״.

לורד שיתפה את התיאור הזה בחשבונות הסושיאל שלה, והוסיפה: ״הי ספוטיפיי, אני הולכת להסתכן ולומר שאנחנו לא צריכים את זה. לא רק שזה לא מדויק (זה לא השיר שבו עשיתי את זה) אבל לצמצם את השיר לפרשנות AI כבר במקור מרגישה כאילו מדובר בהגבלת היכולת לפרשנות חופשית לדעתי. לפחות תתנו לאמנים אפשרות לבחור לבטל את זה״.

ספוטיפיי, אגב, הגיבה ללורד, ואמרה שהפיצ׳ר עוד בבטא, ושהם ״מתקנים טעויות כשהן צצות״.

בכל מקרה, ההודעה של לורד מכילה הרבה דברים ששווה להתעכב עליהם רגע.

קודם כל, קל לזהות כאן את הסנטימנט נגד עבודת AI. אני הולך להסתכן ולומר שאם היו אוצרים אנושיים בספוטיפיי שבוחרים את פריטי המידע שיופיעו כאן, לורד היתה מקבלת את הטעות בהבנה גדולה יותר.

אבל מסתתר כאן משהו עמוק יותר. מה בעצם ספוטיפיי רוצה לעשות? לתת על גבי התשתית שלה פתרונות דומים למה שהיה מקובל לקבל ברדיו ובכלי תקשורת אחרים. להוסיף שכבה של תיווך, של קונטקסט, של פרשנות. הם עושים את זה עם הפיצ׳ר של הדיג׳יי, שהוא בעצם שדרן AI שמג׳נרט לכם פתיחות מיקרופון. הם עושים את זה עם ה -About the Song, שמספר לנו סיפורים שקשורים לשירים. אבל ספוטיפיי נמצאת במלכוד. היא חברת ענק, בינלאומית, מובילת שוק, שגם ככה פועלת בתחום עם שולי רווח נמוכים. ככזו, היא מחויבת לגודל. לאפשרות לבנות דברים שיכולים להתקיים גם בקנה מידה עצום. כן, הנה המילה הזו מעולם הטק – סקיילביליות.

לכן מובנת הבחירה שלה בטכנולוגית AI כדי לייצר את כל הטקסטים האלה לכל מיליוני השירים בפלטפורמה. איך אפשר למלא כל כך הרבה מילים עם אנשים אמיתיים שעוד ידרשו כסף עבור העבודה הזו?

מצד שני, התוצאה מרגישה אוטומטית, שטחית ו״יוצאת ידי חובה״. מתוך כלל הלקוחות המשלמים של ספוטיפיי, אני מעריך שאלה שחשוב להם לקבל קונטקסט ואינפורמציה רלוונטית הם רק פלח קטן עם סטנדרטים גבוהים.

לורד כותבת שם עוד משהו מעניין מאוד. אם מתעלמים רגע מעניין ה-AI, היא בעצם אומרת – ספוטיפיי זה המקור. שם רוב המאזינים שומעים את המוזיקה. אל תוסיפו שם שכבה של פרשנות וקונטקסט, כי אתם מפריעים לקהל לייצר את הפרשנויות שלו באופן חופשי, אומרת לורד. כלומר בעיני לורד, ספוטיפיי היא יותר כמו ספריית מוזיקה וחנות תקליטים ופחות כמו תחנת רדיו שבה אנחנו מצפים לשכבה של פרשנות, תיווך וקונטקסט.

ב״עולם הישן״, האמנים שלטו בשכבה הפנימית של האינפורמציה – עטיפת האלבום, הליינר נוטס, הקרדיטים. שומרי הסף והעיתונאים שלטו בשכבה החיצונית – ביקורות, השמעות ברדיו מלוות בקונטקסט, פרשנות ואינפורמציה שהם בחרו ללקט.

לורד רוצה להשאיר את המקור נקי מפרשנויות, אבל השאלה היא האם ספוטיפיי ושירותי סטרימינג אחרים משמשים כאותו מקום של מפגש טהור בין האמנות של היוצר לבין האוזניים של המאזין כפי שהיא מדמיינת את הספה ליד הפטיפון באותו עולם ישן ומופלא.

ולחדשות אחרות ומשמחות - הסטארט אפ הישראלי Aiode נמכר לחברת התוכנה BandLab Technologies.

בזמן שחברות כמו Suno ו-Udio אימנו את המודלים שלהם על כל המוזיקה בעולם, בלי לבקש אישור, Aiode בחרה בנתיב אתי. היא נותנת למפיקי מוזיקה להוסיף ערוצים בודדים של כלי נגינה, כשהערוצים האלה מג׳ונרטים על סמך סגנון הנגינה של מוזיקאים שנתנו לכך את אישורם (וגם אמורים להרוויח תמלוגים מכל שימוש).

באנדלאב היא שחקן משמעותי בתחום יצירת המוזיקה העולמי, כשמוצר הדגל שלהם הוא תוכנה ליצירת מוזיקה המיועדת בעיקר (אבל לא רק) למתחילים, ויכולה לרוץ על פלטפורמות מובייל ודפדפנים. לבאנדלאב יש מעל 100 מיליון משתמשים, כמעט שליש מהם בארצות הברית.

בשביל קצת קונטקסט, המכירה הזו היא חלק מגל של רכישות בתחום המוזיקה והטכנולוגיה, בתהליך של קונסולידציה שרק הולך וצובר תאוצה.

אני מקווה שהמכירה הזו, למרות שהתנאים הכלכליים שלה לא פורסמו, תיתן השראה ומומנטום לסצינת המיוזיק-טק המקומית.

בלו דוברצקי, אחד המייסדים של Aiode, התראיין לפני פחות משנה בפודקאסט של דויד פרידמן ושלי, ותוכלו לשמוע שם על הסיפור המעניין שלו ושל החברה שלו ושל בן דודו, עידן.

בניתי (ווייב קודינג זה משהו!) אתר פורטפוליו + לוח אירועים מתעדכן. הנה צילומסך של לוח האירועים המתעדכן – מוזמנות ומוזמנים להכנס ולבחור (הוד השרון! אני בא אליך!).

זהו להפעם, תודה שקראתן/ם. מקווה שהיה מעניין ומועיל. אל תשכחו את הפלייליסט המתעדכן של נדב לווריד בספוטיפיי. שמרו אותו במועדפים.

כל גיליון דורש כמה שעות של כתיבה, קריאה, האזנה וחיבור נקודות. תמיכה בניוזלטר מאפשרת לי להמשיך להשקיע בתהליך הזה באופן עקבי ועצמאי.

לתמיכה בניוזלטר ☕