הגנטיקה של הסימפול

שלום לכולם.

אז אנחנו בתקופת בין המיצרים (לא במובן הדתי של המילה). ובין הקשב שהולך להורמוז, לנסיון להצמיח פה איזה התחלה של צמיחה, ובין הפסקת אש אחת למה שזה לא יהיה שיגיע אחריה, מצאתי זמן לשגר אליכם את הניוזלטר.

באחד הטורים האחרונים כתבתי על ג׳ימי אייבויין (Iovine) שצופה כי שירותי הסטרימינג קרובים להפוך ל״לא רלוונטיים״. אחת הנקודות שהוא מעלה בטיעונים שלו, היא שכל שירותי הסטרימינג מציעים את אותו דבר , פחות או יותר. וכשכולם מציעים הכל, הם לא מציעים שום דבר מיוחד. הם ספקי תשתית, כמו צינורות מים.

הנה עוד טיעון שאנחנו שומעים ומשמיעים הרבה - האזנה למוזיקה באמצעות שירותי סטרימינג מנתקת אותה מהקונטקסט התרבותי שלה. אנחנו שומעים שיר, באופן פסיבי, ולא יודעים מי כתב, מי מבצע, מאיזה אלבום, באיזו תקופה של האמן, כחלק מאיזה ז׳אנר או תנועה תרבותית, ועוד ועוד.

ספוטיפיי מנסה להוכיח שהיא קשובה לביקורת, והשיקה לאחרונה פיצ׳ר חדש – SongDNA. המשתמשים המשלמים של האפליקציה יכולים לגלות איזור חדש באפליקציה שחושף עוד קצת מידע על השיר, ככל שהוא קיים. מי כתב/ה, מי הפיק/ה, מי מנגנים, ומאיפה סומפל השיר – או באיזה שירים אחרים הוא עצמו סומפל. המידע (לפחות בכל מה שקשור לסימפולים וקאברים) מגיע מהרכישה של Whosampled, לפני כמעט חצי שנה.

ספוטיפיי עושה את זה כנראה כדי לבדל מעט את המוצר שלה מהמתחרים, להציע ערך מוסף ללקוחות המשלמים, לעודד לקוחות מהטיר החינמי לעשות מנוי, וגם כדי להתייחס לביקורת שהולכת ומתחזקת נגדה, על כך שהמוזיקה היא כבר מזמן לא הפוקוס שלה.

Whosampled נוסד בלונדון, 2008, על ידי נדב פורז, כמאגר מידע שנבנה על ידי חובבי מוזיקה, שפענחו ממה מורכבים השירים שאנחנו שומעים. דגימה של שיר יכולה להיות משהו מובן מאליו – חתיכה מוכרת משיר מוכר שישר מפעילה במוח את המעגלים שמזהים את המקור ומעוררים את הרגשות שקשורים אליו. אבל בהרבה מקרים דגימות יכולות להגיע ממקורות נשכחים ואיזוטריים. או שהמפיק שדגם את המקור ביצע בו מניפולציות רבות, עד כדי כך שכבר לא ניתן לזהות אותו.

לשימוש בדגימות יש מימד משפטי וכלכלי. החוק הוא ברור – אסור לדגום שיר ללא רשות ולעשות בדגימה שימוש מסחרי. לא שניה ולא יותר משניה.

באמצע שנות השמונים, כשהטכנולוגיה רק הפכה לזמינה לכלל, הופיעו המון שירים שסימפלו מכל הבא ליד. לא הרבה אחר כך התחילו להגיע התביעות המשפטיות, ומאז, החגיגה – פחות או יותר – הסתיימה. שיר לא יכול לצאת לעולם, להצליח, ולכלול, בלי אישור, חתיכה משיר אחר.

עם זאת, ולמרות החוק היבש, מתחת לרדאר יש עולם שלם של סימפולים לא מאושרים. הרבה מפיקי מוזיקה בוחרים להתעלם מהחוק, מתוך מחשבה שאף אחד לא ירדוף אחריהם כל עוד הם לא עברו איזה רף מינימלי של הצלחה. עקרונית, זה נכון.

ובכל זאת, במאגר של Whosampled אפשר למצוא המון שימושים לא מורשים בסימפולים. עכשיו המידע הזה זמין גם למשתמשי הפרימיום של ספוטיפיי. ראיתי כבר בכמה מקומות מוזיקאים ומפיקים שמרגישים ש״מכרו אותם״. שחשפו אותם באופן מסוכן יותר לתביעות, או סתם הראו עד כמה העבודה שלהם היא בעצם לא לגמרי מקורית. בהקשר הזה, ובמאמר מוסגר, אני זוכר כשגיליתי ש-Safe From Harm של מאסיב אטאק, שיר שמאוד אהבתי, מבוסס באופן נרחב מאוד על סימפול. זה היה מין רגע כזה של לגלות מי זה הקוסם מארץ עוץ. בכל מקרה, מי שבחר להוציא מוזיקה שכוללת סימפולים לא מורשים צריך לשאת בתוצאות ההחלטה שלו, זה העולם.

אבל נשאלת כאן שאלה רחבה קצת יותר – האם אמנות הסימפול גוועת? הזמינות של המידע על סימפולים מפוגגת את המיסתורין. פעם, כדי לסמפל משהו מיוחד, היה צריך לחפור בירידים, בארגזים מאובקים של תקליטים, למצוא שיר שיצא רק בעשרות עותקים בודדים, ולא לספר לאף אחד איפה מצאת אותו. בעידן הנגישות הבלתי מוגבלת למידע, עקרון הנדירות איבד את משמעותו. כל שיר זמין בכל מקום ובכל זמן.

יתרה מכך, מנועי הבינה מחוללי המוזיקה משמשים גם הם ככר פורה ליצירה של חומר גלם סינתטי לסימפולים. מפיקי היפ הופ, למשל, מייצרים באמצעותם קטעי סול, ג׳אז ו-fאנק עם מאפיינים ספציפיים (״ג׳נרט לי שיר fאנק איטי וכבד, עם תופים חזקים ופריכים, שנשמע כאילו הוקלט בממפיס בשנת 1971 באולפן של סטאקס״). את התוצרים האלה אפשר לסמפל בלי לשלם תמלוגים לאף אחד ומבלי ללכלך את האצבעות באבק במרתפים של חנויות יד שניה.

רציתי לדבר על ספוטיפיי ומצאתי את עצמי בזרם תודעה על סימפולים.

אז איפה היינו? כן. SongDNA. האם הפיצ׳ר החדש של ספוטיפיי הוא מה שיזיז את המחט עבור החברה? קשה לי להאמין. בסופו של דבר אני מעריך שלרוב המכריע של המשתמשים, הפיצ׳ר החדש לא יהיה בשימוש, אם בכלל יבחינו בהופעתו. עם זאת, מבחינתי מדובר לגמרי בצעד חשוב בכיוון הנכון, ואני שמח שספוטיפיי מראה שמשתמשים מהסוג שלי חשובים לה, למרות הרבה סימנים שאולי הצביעו על מגמות אחרות.

הרכישה של Whosampled היא חלק מגל של רכישות וקונסולידציה בעולם המוזיקה. דגים גדולים אוכלים דגים קטנים יותר. בשבוע שעבר יצאה הודעה שהלוויתן הכי גדול באוקיינוס, תאגיד המוזיקה יוניברסל, קיבל הצעת רכישה מחברת ההשקעות פרשינג סקוור של ביל אקמן, על סך 65 מיליארד דולר.

כזכור, יוניברסל היא חברת המוזיקה הגדולה בעולם, שמייצגת בין השאר את טיילור סוויפט, דרייק, קנדריק למאר, דה וויקנד, בילי אייליש, וגם את הביטלס, קווין, אבבא ואלטון ג׳ון. כמו כן, יש לה סניף שפועל בישראל כבר כמעט שש שנים.

יוניברסל עוד לא קיבלה את הצעת הרכישה, אבל השווקים הגיבו כבר בעליית המניה שלה. אותי מעניין פחות הצד הכלכלי ויותר מה עשויה להיות המשמעות התרבותית של הרכישה המסתמנת. זה נכון שכבר שנים רבות מתלוננים על ״האנשים העשירים בחליפות שמתערבים בעסקי המוזיקה שאינם מבינים בה״. עם זאת ברכישה האפשרית של פרשינג סקוור יש היבט נוסף – הרכישה היא מתוך הסתכלות על המוזיקה כנכס כלכלי בלבד, מנותק מכל השפעה או מחויבות תרבותית. זה עשוי להביא את יוניברסל, בשליטה של פרשינג, להשקיע פחות בטיפוח כישרונות חדשים, להתמקד עוד יותר בהפקת רווח מקטלוגים ישנים, ולרכוש עוד חברות תשתית עצמאיות. אם התרחיש הזה יתממש, נראה עולם שבו תגיע עוד פחות חדשנות לפחות אוזניים והתרבות תמשיך לדשדש בקצב הולך ומאיט.

Pigeon - Black James Dean

עם כמה שאני ספקן הרבה פעמים בנוגע לאלגוריתמים של ספוטיפיי, את השיר הזה גיליתי דרכו. אתחיל מהסוף - הייתי צריך לגרד שאריות מהמוח שלי מהתקרה אחרי ההאזנה הראשונה, רק כדי שהוא ישוב ויתפוצץ בכל האזנה נוספת. יש כאן בהתחלה שיר גיטרות מהיר, אפל ודרמטי שהיה יכול לצאת בקלות איפשהו באמצע שנות ה-80, אבל ברגע שנכנסת השירה של Falle Nioke, זמר ממוצא מערב אפריקאי, כל השיר מקבל תפנית משוגעת ולא צפויה.

בצלילה לעומק יותר, גיליתי שבעבר כבר סימנתי ❤️ על שירים קודמים שלהם. בשלב הבא מצאתי שבהרכב חברים גם מתופף שעבד עם מייקל קיוואנוקה וגם מפיק המוזיקה האלקטרונית ג׳וש לאדלואו, שחבר בצמד הדיג׳יים/מפיקים הרותח, Make A Dance.

יש משהו חדש לגמרי בשיר הזה, למרות שכל הרפרנסים שלו, גם המוזיקליים, וגם המילוליים (ג׳יימס דין, מסך טלוויזיה, קאוור של מגזין) הם האנכרוניזם בהתגלמותו. מקווה שתצליחו גם אתם למצוא את חתיכות המוח שלכם אחרי שתלחצו פליי.

גם השיר הזה התווסף לפלייליסט של כל ההמלצות של נדב לווריד. תוכלו למצוא אותו בספוטיפיי, ממש כאן.

התקופה האחרונה היתה קצת מאתגרת בכל מה שקשור לתכנון תכנונים ולחיות את החיים (אהבתן את האנדרסטייטמנט?). אבל בזמן שאזעקות זעקו וטילים טלטלו, דן ואני מצאנו זמן לפנטז על מסיבת גג באוויר הפתוח, שיכולה להתקיים במרכז תל אביב ביום העצמאות.

בינתיים האש פסקה (אם כי הטרלול ממשיך בצורות אחרות), והמסיבה הזו, על גג במיקום מטורף עם נוף עוצר נשימה, ממש הולכת לקרות. ועוד לא אמרתי אף מילה על המוזיקה המעולה שתהיה, כי לא רוצה לצאת לא צנוע.

בקיצור, בואו לחגוג איתנו. כולנו זקוקים לזה כמו, ובכן, אוויר לנשימה.

הנה לינק לרכישת כרטיסים עם הנחה מיוחדת למנויי ומנויות הניוזלטר

הרצאה: עושים צדק עם האייטיז - ריקוד המכונה (מוז״א, יום א׳, 19.4.26, 19:30)

המלחמה קצת שיבשה את עליית עונת ההרצאות החדשה שלי, אבל הנה זה קורה - ההרצאה הראשונה בסדרה החדשה עולה ביום ראשון הקרוב. אפשר לקנות כרטיסים לעונה כולה או רק להרצאה הקרובה בלינק הזה (קוד הטבה ברונו ויש גם הנחה למנויי דיגיתל).

הנה טיזר קטן להרצאה:

באייטיז טכנולוגיות חדשות שינו את המוזיקה מהיסוד - לא רק את הצליל, אלא את השאלה מי בכלל יכול ליצור מוזיקה. מדפש מוד ועד פרינס, מקייט בוש ועד יזהר אשדות - הרצאה על הרגע שבו המכונה נכנסה לחדר, ומה קרה לאנשים שהיו בפנים.

נפגש שם!

זהו.

תודה שהגעתם/ן עד כאן.

כל גיליון דורש כמה שעות של כתיבה, קריאה, האזנה וחיבור נקודות. תמיכה כזו מאפשרת לי להמשיך להשקיע בתהליך הזה באופן עקבי ועצמאי.

לתמיכה בניוזלטר ☕